פסק-דין בתיק ת"א 7989-07

בתובענה הנדונה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם דמי שימוש ראויים במקרקעין. המקרקעין המצויים במושב בקוע, הם בבעלות הסוכנות היהודית ומוחזקים ברשות על-ידי התובעים. במהלך תקופה ממושכת השתמשו הנתבעים במקרקעין, בתחילה שילמו לתובעים עבור שימוש זה, אולם לא שילמו עבור השימוש במשך תקופה של שמונה שנים, מחודש פברואר 1999 ועד חודש ינואר 2007. התביעה מתייחסת לתקופה זו.

הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         כתב התביעה הוגש ביום 10.7.2007 וכתב ההגנה הוגש ביום 22.10.2007. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 21.6.2009 לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, ולאחריה הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. סיכום טענות התובעים הוגש ביום 10.8.2009, סיכום טענות הנתבעים הוגש ביום 9.9.2009 ותשובת התובעים לסיכומי הנתבעים הוגשה ביום 13.10.2009.

3.         תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו כאמור, לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם, אך קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

רקע עובדתי

4.         המקרקעין במושב בקוע הם בבעלות הסוכנות היהודית. התובעים הם המחזיקים של משק מספר 78 במושב, והנתבעים הם שכניהם, המחזיקים של משק 79.

לתובענה הנדונה קדמו הליכים ממושכים בבית משפט זה בת"א 22149/99 שהגישו התובעים, שעניינה תביעה לפינוי הנתבעים משטח בתחומי משק 78 המוחזק על-ידי התובעים, ותביעה נגדית שהגישו הנתבעים בת"א 22174/99. במהלך ניהול הליכים אלו, ניתן פסק-דין, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, הדיון הוחזר לבית משפט השלום, ניתן פסק-דין שני ביום 17.5.2006 על-ידי כבוד השופט ר' יעקובי, והוגש ערעור נוסף שנדחה ביום 30.10.2006 (מספרו לא צוין והעתקו לא צורף).

5.         הרקע לסכסוך הוא שימושם של הנתבעים בשטח המשק שמוחזק על-ידי התובעים, שבו בנו הנתבעים מסגרייה בשטח של 202 מ"ר, מבנה משרדים בשטח של 65.3 מ"ר, ומבני פח ומכולה  ששטחם הכולל 59 מ"ר (שני מבני פח ששטחם 32 מ"ר ו-12 מ"ר ומכולה ששטחה 15 מ"ר). כן השתמשו הנתבעים בשטחים פתוחים נוספים, ובסך הכול, כפי שנקבע בפסק הדין בתביעת הפינוי, השתמשו בשטח של 1,148 מ"ר המצוי בשטח המשק של הנתבעים.

במשך תקופה ארוכה, הסכימו התובעים לנוכחותם של הנתבעים בשטחם, והנתבעים שילמו להם תשלומים חודשיים עבור השימוש. בעקבות סכסוך בין התובעים לבין הנתבעים, הפסיקו הנתבעים את התשלום עבור שימוש זה בחודש פברואר 1999. למרות זאת נמשך השימוש, מבלי ששולם עבורו, עד סוף חודש ינואר 2007, שאז בעקבות פסק הדין בתביעת הפינוי, פורקה המסגרייה.

ביום 19.12.1999 התיר בית המשפט לתובעים לפצל את סעדיהם, והתביעה הנדונה, לדמי שימוש ראויים, הוגשה כאמור, לאחר שהסתיים ההליך בעניין פינוי הנתבעים מהמקרקעין המוחזקים בידי התובעים.

טענות התובעים

6.         התובעים טוענים שעל הנתבעים לשלם להם דמי שימוש ראויים בסך של 4,022 ש"ח בחודש, וזאת לאור מסקנותיו של שמאי המקרקעין והמודד המוסמך מטעמם, מר דניאל שמוקלר.

חישובו של מר שמוקלר מבוסס על כך שעל-פי פסק הדין בתביעת הפינוי, הנתבעים השתמשו בשטח של 1,148 מ"ר, ומתוכו 326 מ"ר שטח בנוי. בחוות-דעתו הבהיר שהחישוב שערך הוא מקל בשל העובדה שהמושב אינו באזור תעשיה, אך גם ציין בעדותו את המיקום הנוח של המושב, שמצוי במרחק נסיעה סביר מירושלים, תל-אביב ועוד ערים בסביבה.

לפי מסקנותיו, יש לחשב את דמי השכירות לכל חודש כלהלן: מבנה המסגרייה - 3$ לכל מטר רבוע ובסה"כ 606$ (202 מ"ר x 3$); מבנה המשרדים - 2$ לכל מטר רבוע ובסה"כ 131$ (65.3 מ"ר x 2$); מבני פח ומכולה - 1$ לכל מטר רבוע ובסה"כ 59$ (59 מ"ר x 1$); שטח פתוח - 0.2$ לכל מטר רבוע ובסה"כ 164$ (820 מ"ר x 0.2$). על-פי חישוב זה התשלום החודשי עבור השימוש בכל המבנים ובשטחים הפתוחים הוא 960$ בכל חודש. מאחר שהתשלום הוא עבור שמונה שנים (תשעים ושישה חודשים), אזי התשלום הכולל שלטענת התובעים על הנתבעים לשלם הוא 386,112 ש"ח (לפי שער דולר של 1$ = 4.19 ש"ח).

לטענת התובעים, לאור הסבריו של המומחה מר שמוקלר, יש לדחות את טענות הנתבעים כי יש לפטור אותם מדמי שימוש מאחר שהם אלו שבנו את המבנים. במצב זה לטענתם, לכל היותר יש הקלה בדמי השכירות בשנים הראשונות. בנוסף לכך, התובעים הראו שעבור שטחי אחסנה במושב בקוע משולמים כיום דמי שכירות גבוהים בהרבה. כך למשל, הראו שמשולם לתובע סך של 2,500 ש"ח בחודש עבור שטח קטן בהרבה, ולאחיו משולם סך של 930$ בכל חודש.

7.         התובעים ביקשו לדחות את חוות הדעת מטעם הנתבעים, שלפיה יש להעמיד את דמי השכירות על סך של 85 ש"ח לכל שנה, על-פי חישוב שנעשה לשכירת מקרקעין פנויים. לטענת התובעים, המומחה מטעם הנתבעים לא יכול היה להראות דוגמה לחישוב בדרך זו, והסברו שהאלטרנטיבה הייתה שלא להשכיר כלל, היא תמוהה. גם הנתון שעליו הסתמך המומחה מטעם הנתבעים, שלפיו הנתבע שכר בעבר מהתובע שלושה דונם תמורת 500 ש"ח בשנה נסתרה, מכיוון ששטחם של התובעים אינו עולה על שני דונם.

8.         לבסוף טענו התובעים שאמנם בעבר היו דמי השכירות בסך של 500$ בחודש, אך היה זה מטעמי שכנות טובה, ומסיבה זו גם לא ביקשו קודם לכן לפנות את הנתבעים משטחם. אולם לטענת התובעים, בעת ששולם סכום זה, היה השימוש של הנתבעים במקרקעין שלהם בהסכמה. זאת בשונה מהתקופה הנדונה בתביעה זו, שהייתה לאחר שהנתבעים נשארו במקרקעין בניגוד להסכמת התובעים, בעוד שהנתבעים אף טענו שהקרקע שבה השתמשו, היא שלהם.

התובעים גם ביקשו לדחות את טענת הנתבעים שהשימוש שעשו במקרקעין שבהחזקת התובעים נעשה ללא הסכמת הסוכנות היהודית, בעלת הקרקע. בעניין זה נטענו טענות שונות ובין השאר כי בפועל מי שרוכש זכות של בר רשות במקרקעי הסוכנות, רשאי לעשות במקרקעין כבתוך שלו.